האולימפיאדה בכתה ה'

אירוע האולימפיאדה הוא אחד הפרויקטים היפים והמרגשים של חינוך ולדורף, שנוגע בהרבה רבדים אצל הילדים והמבוגרים השותפים לו. כתה ה' מהווה ציר מרכזי במהלך שנות בית הספר, יש המכנים אותה "לב הילדות". ציר בין ילדות לבגרות אשר מצביע על סיומה של תקופה ומעבר לתקופה חדשה. בכיתה ה' נפתח מרחב חדש אצל הילד, נפשו מתרחבת ומאפשרת לרגע שמחה, התלהבות, הרמוניה.

באירוע האולימפיאדה נפגשים ילדי כיתה ה' בכל בתי ספר ולדורף בארץ לשלושה ימים מרגשים בסחנה. הילדים לומדים במשך השנה על יוון העתיקה ומתרגלים את חמשת התרגילים האולימפיים הקלאסיים. יוון העתיקה שידעה מלחמות פנימיות בלתי פוסקות, ערכה את האולימפיאדה כהפוגה זמנית בין הקרבות וכהזדמנות לחוויה של שלום ושלווה.

כיתה ה' שלנו, עם המחנכת שלהם נעמה בן מיור, חזרו לפני שבועות ספורים מהאולימפיאדה נרגשים ומלאי חוויות. קטע מתוך דברים שכתבה נעמה המחנכת לאחר האולימפיאדה: יפה לראות ילדים בכיתה ה' מתמודדים לראשונה עם שני לילות הרחק מההורים. התמודדות חדשה שמביאה איתה אתגרים וגם הרבה הזדמנויות לגדול ולהתגבר. היו כמה רגעים מרגשים במיוחד שנחרטו אצל כל מי שליווה את האולימפיאדה, ביניהם אבא שנושא על כפיים ילדה נחושה עם גבס על עבר טקס ההשבעה, או המדריכה הצעירה שמניפה בטקס הסיום במרכז הפירמידה ילדה גיבורה עם גבס על כל הרגל! הם הכילו אותה ברגעי השמחה והצחוקים, וברגעי השבירה והדמעות בליווי צמוד, בעזרה פיסית ורגשית. כשיוצאים עם הילדים מהכיתה החברויות והחבורות מתרככות ומשתנות, ואפשרויות חדשות נפתחות. אבל באולימפיאדה נפתחת כמובן האפשרות להכיר ילדים חדשים לגמרי וזה פשוט יפה ומיוחד. לצאת מאזור הנוחות, מהמוכר והידוע, ולהצליח ליצור קשרים לרגע קט של משחק, או ליותר מכך; היא כמובן אפשרות משמחת ותומכת את ההתפתחות שלהם. האולימפיאדה היא אירוע מגוון במיוחד שמאפשר לילדים לפגוש בני גילם בכל קצוות האוכלוסייה. הייתה שם השנה כיתה קטנה של ילדי חינוך מיוחד מהרדוף (ילדי פנימית "טוביה"). היו שם ילדים מבית ספר "עלייה" בחיפה והיו ילדי שפרעם: חלקם ערבים מוסלמים וחלקם ערבים נוצרים. הרגעים הקטנים הם המרגשים במיוחד: משחק "דליים" משותף של עשרים ילדים מעורבבים שמתלהבים, ומשחקים למען הקבוצה שלהם בשמחה ובהתמסרות - אי אפשר שלא לדמוע מה"שלום" הקטן הזה. או לשמוע כולנו יחד בערב הראשון את שיר האולימפיאדה בערבית, או פשוט כי היינו יחד שלושה ימים עם כל מה שהיה שם! במשחק משותף, יצירה, אמנות וספורט. והיו את המדריכים הצעירים- המד"צים... נערים ונערות מכיתות י"א מתיכוני ולדורף שהובילו את הקבוצות מתחנה לתחנה. הם היו אחראיים על הילדים שעות ארוכות בכל יום! מה עוד היה לנו שם? ההורים עובדים בתחנות ובמטבח. הילדים רואים שיש ערך לעבודה קהילתית, פתאום ההורים שלי לא דואגים רק לי או לילדי הכיתה שלי, אלא מאכילים ומגישים לכל 250 הילדים שהיו שם! הם הרגישו את הקהילתיות הרחבה, את הכיף שבנתינה ובשיתוף. היו רגעי הקסם במים של הסחנה, מי מעיינות חיים בטמפרטורה מושלמת. בצהלות שמחה עם עוד הרבה ילדים בצהריים, או סתם ישיבה שקטה ליד המים הזורמים ככה לקראת שקיעה עם חבר או חברה...הם הכירו את גבולות המחנה האולימפי, והרגישו מאוד בטוחים וחופשיים בכל המרחב הירוק והפתוח ששהו בו. כל זה בלי שהזכרנו עדיין את יוון. את הדיוק בהתאמה של ההשראה מיוון העתיקה לילדי כיתות ה'. מי שראה את הילד שלו מתכונן להטלת כידון, וראה את הקשת היפה שהכידון מצייר באוויר, וודאי הרגיש את מה שהילדים הרגישו. כנראה כך הרגישו היוונים: חוויה של שלמות והרמוניה עם הגוף. חוויה שגופי הוא הבית שלי, שבעזרתו אני יכול ליצור דברים יפים כל כך. חוויה של איזון בין החיים הארציים לרוחניים, שמחה ופשטות. חוויה מחזקת וחשובה שטוב שיישאו אותה בתוכם לקראת השינויים שהם עוד יעברו ממש בקרוב .

ולריה, אמא של לאל, ליוותה את האולימפיאדה, והנה הההתרשמות שלה:

כשחוזרים מהאולימפיאדה נשארת חוויה ותחושה: אווירה של ביחד - מבוגרים וילדים שעסוקים בדבר מעניין והעניין משותף לכולם. לא מצב בו המבוגרים מנסים לחנך וללמד מבחוץ אלא חיים יחד עם הילדים, חווים את היופי והקסם של יוון העתיקה, צוללים לתוך החוויה (ברור שהחינוך והלמידה ישנם אבל הם לא מופרדים מהחוויה המשותפת). אני מאמינה שדרך החוויה הזו מתרחשת הלמידה האמיתית. וזה היה ממש ממש יפה באולימפיאדה.

והתחושה שאחרי שמלווה אותי: האירוע נגמר אבל הוא ממשיך לחיות ולפעום בתוכינו, הוא לא נגמר בפנים עוד מספר ימים. ועמוק-עמוק לא נגמר אף פעם. עם התחושה הזו נסעתי הביתה מהאולימפיאדה. נדהמתי מהשקט וההקשבה שהיו בטקסים כאשר יותר מ 200 ילדים עמדו והקשיבו, ספגו ונשמו את הנאמר והמתרחש.

אני מנסה להסביר לעצמי מה גרם לזה. ונראה לי שזה גם הרצינות והעניין של המבוגרים שילדים מרגישים מעבר לכל המילים. וגם סוג של קודש שהיה בטקסים. אני אישית התרשמתי מאוד מטקס ההשבעה שהיה בערב של יום חמישי. כ"כ יפה, קצת מסתורי, לגמרי מחייה את התקופה עליה דובר.

חייבת לציין שהופתעתי מרמת הארגון: הכנה והגשת האוכל, ארגון התחנות, הכל-הכל... (וזה אני אומרת גם כמי שעוסקת בזה :)). וזה גם יכול לקרות רק כשיש מבוגרים אחראים שנמצאים במקומם כי אכפת להם.

נהניתי לראות את המד"צים: מקסימים! רציניים, אכפתיים, נלהבים.

זכיתי להפעיל תחנה ביחד עם חיים, וכך לראות את כל הילדים ואת כל המד"צים. ראיתי ככל שהמדריכים היו נלהבים ומעורבים יותר, כך הקבוצה הייתה מגובשת ומשחקת בהתלהבות. שמחתי לעזור במקומות שיכולתי: להרגיע כמה בנות, לעזור להן איפה שצריך... שמחתי שהן (בעיקר הן, אבל גם קצת הם, הבנים :) ) מוכנות לקבל עזרה מ"אמא של לאל"...

אמרו לי לפני שיצאתי שזו חוויה מיוחדת ומדהימה. נוכחתי שאכן זה כך, ואני שמחה מאוד שיש אותה לילדים שלנו.